בריאות פיזית נתפסת כמשהו מוחשי וברור יותר מבריאות מנטלית. אפשר לראות פציעה פיזית. אי אפשר לראות פציעה מנטלית. ברור שספורטאי צריך לנוח אם יש לו נקע קרסול, או קרע שריר. אבל מה עושים אם לספורטאי אין חשק להתאמן כבר חודש? או ספורטאית שמרגישה שהיא לא מרוכזת כבר תקופה כי היא לא מאמינה ביכולות של עצמה, או שהיא חוששת מתפקוד לא מיטבי באימון או בתחרות? מה לגבי ספורטאי שמדוח כי מתקשה להירדם מזה שבוע? איך הספורטאי / הקבוצה / המאמן / האוהדים / המשפחה / החברים תופסים את האירוע הזה, במקרה שבו הספורטאי יבחר להציף את הרגשות שלו? איזו התערבות או מנוחה הוא יקבל מלו"ז האימונים השגרתי או ממטלות החיים שלו?
כנראה שיגידו לאותו ספורטאי "תירגע" ובזה יסתיים הסיפור. התפיסה צריכה להשתנות. המציאות היא: בריאות פיזית ובריאות מנטלית הולכות ביחד. פיזי ומנטלי בלתי נפרדים אחד מהשני, ומשפיעים אחד על השני. אפשר לראות בבירור פציעה פיזית. בפציעה פיזית המאמן לא ירשה לספורטאי להתאמן. אבל אי אפשר לראות פציעה נפשית או מנטלית. הסטיגמות וחוסר ההבנה שיש בנושא- יגרמו לחוסר רצון לשתף, חוסר יכולת או רצון לבקש 'מנוחה' או עזרה, וגם אם כן ייעזר האומץ לעשות זאת- לא בטוח שהתגובה של הצד השני תהיה נכונה.
המאמר הזה מגיע בהמשך למפגש המקוון החינמי שערכנו בספטמבר 2020 בנושא סטרס מנטלי וחוסר ודאות מתמשך. ההקלטה של המפגש זמינה גם עכשיו בלחיצה על הקישור.
בריאות פיזית נתפסת כמשהו מוחשי וברור יותר מבריאות מנטלית
מרגישה סטרס? את חלשה. סטיגמות
באחת הסקירות הגדולות שבוצעו לאחרונה בספורטאי עילית ממגוון ענפי ספורט בעולם מצאו ש- 1 מכל 3 ספורטאי עילית נתונים בחרדה או דיכאון. זה המון! סימפטומים נוספים של היבטים מנטליים הדורשים טיפול הם מצוקה, הפרעות שנה וצריכת יתר של אלכוהול. בארה"ב ה- NCAA(איגוד קבוצות הספורט התחרויות במכללות ואוניברסיטאות) חקרו את אוכלוסיית הספורטאים- סטודנטים במכללות וגילו ששליש מהם מרגישים מוצפים במטלות ובדרישות שהם צריכים לעמוד בהן עקב שילוב של לימודים וספורט מקצועי. שליש דיווחו שהם נאבקים למצוא אנרגיה למטלות שונות.
יש מה לעשות בנידון- מצידם של כל המעורבים. מבחינת הספורטאים- הם צריכים להיות מודעים ולהבין שבריאותם המנטלית חשובה לא פחות מבריאותם הפיזית. היא משפיעה על הכל- הישגים בספורט, הישגים בקריירה בזוגיות הנאה מהחיים ועוד. מבחינת המאמן והצוות שלו(כולל פיזיותרפיסט הקבוצה)- המודעות לנושא צריכה לעלות. הם צריכים להכיר שסימפטומים מנטליים ונפשיים נפוצים מאוד בקרב ספורטאי עילית וספורט מקצועי. הם צריכים לקבל כלים וידע כיצד להתמודד עם בעיות אלו. אבל הכי חשוב- הם צריכים לתת לספורטאים שלהם את ההרגשה הנוחה לפנות להציף ולבקש עזרה, בדיוק כמו שספורטאים מרגישים בנוח לפנות להציף ולבקש עזרה במקרה של פציעה פיזית(למרות שגם שם- צריך לפעמים לעשות עבודה). גם מבחינתנו- החברה: אנחנו גם כן צריכים להפנים, לקבל ולנרמל- ספורטאים(וגם לוחמים) עם סימפטומים מנטליים או נפשים, לדעת שזה חלק מהמשחק בספורט מקצועי(ולחימה), ולהפחית מהסטיגמות שלנו בהיבטים הללו בהקשר החברתי. דרך אגב- זה לא רק בספורט מקצועי וקשור גם לסטרס(לחץ מנטלי) יומי ושחיקה בעבודה. הצעד הבא לאחר ההכרה - הוא צמצום סיכון, וניהול נכון של הבעיות.
תגובת לחץ וסיכון לפציעה
כל מי שמתעסק בספורט ברמה כזו או אחרת מתעניין בין היתר בצמצום סיכון לפציעה. פיזיותרפיסטים העובדים בקבוצת ספורט(וגם פיזיותרפיסטים בצבא) בונים תוכניות לצמצום סיכון. גם המחקר מנסה לברר זאת ובודק מהם גורמי הסיכון: ביומכניקה? סביבה? אנטומיה? הכל אפשרי, והמוסכמות משתנות מדי פעם. יחד עם זאת, כבר תקופה ארוכה סטרס מנטלי נחשב גם הוא כגורם סיכון לפציעות וכהיבט חשוב המשפיע על הישגים בספורט. אחד המודלים שפותחו(בשנות ה-90 על ידי ויליאמס ואנדרסון) הם הבסיס לחשיבה בהקשר הזה, ובהפשטה המודל עובד כך:
יש סיטואציה בעלת פוטנציאל להגביר סטרס(למשל משחק חשוב או תחרות). האם יווצר לחץ כזה תלוי בדרך שבה הספורטאי מעריך או תופס את הסיטואציה. אחד הדברים שאנחנו עושים כשאנחנו לפני תחרות או לפני כל מטלה א וסיטואציה אחרת למען האמת, הוא ביצוע הערכה בתת מודע לגבי הדרישות של אותה מטלה או סיטואציה מאתנו. אנחנו גם מעריכים מהם המשאבים, היכולות והכישרון שלנו כדי לעמוד בדרישות הסיטואציה. אם אנחנו מאמינים שיש לנו את היכולות להתמודד ולעמוד בדרישות, אנחנו נתפוס את הסיטואציה כאתגר- אתגר שנוכל לעמוד בו ולהצליח בו. לעומת זאת, אם נתפוס את הסיטואציה כאחת שבה הדרישות גבוהות מהיכולות שלנו- יש סיכוי גבוה יותר שנפרש את הסיטואציה כמאיימת.
במידה ואכן הספורטאי מעריך שיש פער בין היכולות שלו כפי שהוא תופס את עצמו, לבין דרישות התחרות או הסיטואציה כפי שהוא תופס אותה, הספורטאי חווה תגובת לחץ. תגובת לחץ מאופיינת על ידי שני דברים עיקריים: היבט הקשור לקשב, והיבט פיזיולוגי.
בהיבט של קשב: לספורטאי יש פחות יכולת לאתר גירויים בסביבה שלו מבחינת ראייה וקשב. הוא בעצם פחות רגיש לגירויים בפריפריה ותשומת ליבו נתונה בעיקר לדברים שמתרחשים במעין 'מנהרה' צרה שנמצאת לפניו. יש עוד משמעויות להיבט של קשב: הספורטאי נוטה להיות פגיע יותר להסחת דעת. יש לו מחשבות שאינן קשורות למטלה, למשל: "למה פספסתי את המסירה הזו" או "המאמן שלי בטוח לא שמח לגבי הביצועים שלי כרגע". בעצם הספורטאי לא נמצא כל כולו בתוך המטלה שאותה הוא צריך לבצע ולכן הסיכון שלו לפציעה גדל וכך גם הסיכון שההישגים שלו ייפגעו.
פיזיולוגית נצפה קצב לב גבוה יותר, תזמון וקואורדינציה מופחתים, עייפות גדולה יותר שגם כן כנראה מקושרת לסיכון לפציעה.
הנושא של סטרס ממוקד משפיע לא רק על הסיכון לפציעות, הוא משפיע גם על השיקום מפציעה. קורה לא מעט שאני מתמקד בשיקום של מטופל או מטופלת דווקא בהיבטים ה'רכים': העצמת המטופל, סיוע למטופל להבין שיש לו כלים להתמודד עם המצב, הקטנת ה'דרישות' של הסיטואציה כפי שהן נתפסות על ידי המטופל- כדי שתגובת הלחץ שלו או שלה יפחתו. ההיבטים הללו גם כן נמצאו כמשפיעים על תוצאות השיקום לא פחות מאשר המיקוד באנטומיה ומכניקה פיזית.
אתה בסיכון?
יש עוד כמה גורמים שמשפיעים על תגובת לחץ חוץ מהדך שבה הספורטאי תופס את הסיטואציה ואת היכולות שלו: אישיות – איך האישיות של הספורטאי מגיבה לסיטואציות שונות ונטיות של החרפה או החמרה בקריאת סיטואציות על ידי אותו ספורטאי. היסטוריה של סטרס- גם אירועים מג'וריים בחיים של סטרס וגם סטרס כרוני של מטלות יומיומיות. גורם שלישי הוא אסטרטגיות שבאמצעותן הספורטאי מתמודד עם כלל העומסים הפסיכולוגיים הללו בשגרה ובסיטואציות קיצון והמשאבים שיש לו ב'רזרבה' כדי להתמודד עם סיטואציות חדשות.
שלושת הנקודות הללו משפיעות על הדרך שבה הספורטאי תופס את המטלה ואת היכולות שלו ביחס לדרישות המטלה ובכך בעצם משפיעות על תגובת הלחץ. הן יכולות להגביר את תגובת הלחץ או להפחית אותה.
במחקר יש קושי מסוים לבדוק ולחקור את הדברים הללו, אבל מהמחקרים שקיימים בתחום בעצם אפשר להרכיב פרופיל של ספורטאים המצויים בסיכון גבוה להיפצע:
תגובה חזקה לאירועי סטרס
היסטוריה של סטרס גבוה בין אם זה בהיבט הכרוני היומי או אירועים מג'וריים בחיים
משאבי התמודדות דלים(פסיכולוגי וחברתי)
אישיות: הנוטה יותר לחרדה או נוירוטיות
אז אם אתם מאמנים ספורטאים מקצועיים או תחרותיים עם פרופיל כזה, או אם אתם בעצמכם כאלה- כדאי לכם ליישם חלק מהטכניקות עליהן נדבר בפסקאות הבאות.
צמצום סיכון
בספרות התערבויות שנמצאו עם יכולת גבוה יחסית להשפעה על סיכון לפציעה נופלות תחת הכותרת טיפול קוגנטיבי התנהגותי. הרעיון: שינוי תבנית חשיבה תשפיע על שינויים ברגשות. אנחנו יודעים שרגשות הן מנוע חזק של פעולות של בני אדם ולכן יש לטכניקות הללו השפעה ישירה על הסיכון לפציעה ועל שיפור הישגים. כמה דוגמאות לטכניקות ששווה לכם לנסות אם אתם או הספורטאי שלכם בסיכון:
טכניקות הרפיה. למשל נשימות שיכולות להפחית או למתן תגובות פיזיות למתח או חרדה
דמיון מודרך. למשל הספורטאי מדמיין עצמו מתמודד עם סיטואציה מורכבת או מאתגרת בצורה טובה
דיבור עצמי. טכניקות לשנוי הדרך בה ספורטאי תופס או מעריך סיטואציות מסוימת. כמו שלעיתים אנחנו מדברים עם מכר או אדם הקרוב לנו בנוגע לסיטואציה מלחיצה והוא משנה את דרך החשיבה שלנו וההסתכלות שלנו על הסיטואציה, ולמרות ששום דבר לא משתנה אובייקטיבית בסיטואציה עצמה אנחנו תופסים אותה כפחות מאיימת או מלחיצה.
מיינדפולנס – ללמוד איך להתמקד בכאן ועכשיו בלי הסחות שקיימות לא מעט בעולם המערבי בכלל ובספורט בפרט.
אחד המחקרים המעניינים שבוצעו ב- 2005 בדק שחקני כדורגל: מתוך מספר קבוצות כדורגל אותרו 32 שחקנים שלכולם היה פרופיל רגשי בסיכון כמתואר מעלה. השחקנים הללו חולקו לקבוצת ביקורת וקבוצת התערבות. בקבוצת ההתערבות בוצעו שש טכניקות מנטליות במהלך 19 שבועות של עונה. במקביל השחקנים עשו את כל האימונים השגרתיים שלהם יחד עם הקבוצות שלהם. בקבוצת הביקורת, לא הייתה התערבות והשחקנים בה פשוט התאמנו כרגיל עם הקבוצות שלהם.
בתחילת העונה לא היו פציעות בשחקנים שהשתתפו במחקר, אך בסוף העונה: בקבוצת הביקורת היו 21 פציעות ב-13 שחקנים. כמעט 2 פציעות לשחקן בממוצע. בקבוצת ההתערבות היו 3 פציעות ב-3 שחקנים בלבד! כלומר רק שלושה שחקנים נפצעו, כל אחד פציעה אחת בלבד. קשה כמובן לומר שאין פה גורמים מתערבים אבל אלו תוצאות מעניינות שמאירות באור חיובי את הפוטנציאל שיש בהתערבות פסיכולוגית לצמצום סיכון לפציעה בנוסף ליתרון בכיוון של שיפור הישגים.
לסיכום: תגובת יתר לסיטואציה והיסטוריה של לחץ- מהווים גורמי סיכון לפציעות. התערבות פסיכולוגית לאותם ספורטאים מפחיתה סיכון ויכולה לשפר הישגים. ההתערבות שמבוססת על מודל שבסיסו הוכח מאפשרת הרבה תובנות יישומיות וכדאי גם לכם לנסות לשלב אותן בלו"ז השבועי שלכם בתור ספורטאים או מאמנים. בספרות רואים שגם ספורטאים שאינם בהכרח בסיכון נהנים מטכניקות אלו(וחווים שיפור בהישגים וירידה בסיכון לפציעות).
רגע לפני סיום- אשמח לשמוע אתכם: האם אתם כבר משתמשים או מיישמים טכניקות להפחתת סטרס? אילו טכניקות? באיזו תדירות? כתבו לי בתגובות 😊
דן כהן הוא פיזיותרפיסט מוסמך, בעל קליניקת פיזיותרפיה בכפר סבא. בין היתר דן מלווה ספורטאים לקראת אירועי ספורט ומיונים פיזיים ומרצה בפני אנשי מקצוע.
#סטרסמנטלי #כושרגופני #שיפורהישגים #פציעותספורט #צמצוםסיכון
מקורות
Williams, J. M., & Andersen, M. B. (1998). Psychosocial antecedents of sport injury: Review and critique of the stress and injury model'. Journal of applied sport psychology, 10(1), 5-25.
Åkesdotter, C., Kenttä, G., Eloranta, S., & Franck, J. (2020). The prevalence of mental health problems in elite athletes. Journal of science and medicine in sport, 23(4), 329-335.
Herrero, C. P., Jejurikar, N., & Carter, C. W. The psychology of the female athlete: how mental health and wellness mediate sports performance, injury and recovery.
Johnson, U., & Ivarsson, A. (2017). Psychosocial factors and sport injuries: prediction, prevention and future research directions. Current opinion in psychology, 16, 89-92.
von Rosen, P., Frohm, A., Kottorp, A., Fridén, C., & Heijne, A. (2017). Multiple factors explain injury risk in adolescent elite athletes: Applying a biopsychosocial perspective. Scandinavian Journal of Medicine & Science in Sports, 27(12), 2059-2069.
Yi, J. M., & Kim, G. S. (2016). Factors influencing musculoskeletal symptoms in military personnel during basic combat training. Journal of Korean Academy of Nursing, 46(4), 523-533.
Cagle, J. A., Overcash, K. B., Rowe, D. P., & Needle, A. R. (2017). Trait anxiety as a risk factor for musculoskeletal injury in athletes: a critically appraised topic. International journal of athletic therapy and training, 22(3), 26-31.
Comments